אילנה הביאה תמונה שהיא ואחיה בעליית הגג וכך היא סיפרה:

כאשר הייתי בת שמונה בערך בעיראק, אחי הגדול

קנה את המצלמה הראשונה (בזמנו היה למעטים מצלמות)והוא צילם את התמונה.
צולמתי על גג הבית ביחד עם אחי ואחותי הקטנים.
התמונה מזכירה לי את הבית שגרנו בו, בית מזרחי שהוא בנוי משלוש קומות בקומה הראשונה: חצר פתוחה ומסביב חדרים שהם: סלון, מטבח, מזווה, וחדר נמוך יותר שהוא קריר מעט כמרתף ובו אוכסנו פירות וירקות ובעיקר אבטיחים ורימונים לחורף.
קומה שנייה: הייתה מרפסת עם מעקה שצופה על החצר של הקומה הראשונה ומסביב חדרי שינה.
קומה שלישית: עליית גג ששמשה כחדר אחסון.
הגג: שם צולמתי שמש בימי הקיץ לשינה כל המשפחה עולה לישון על גג הבית כי בתוך הבית היה מאוד חם ואמצעי קירור לא היו, ועל הגג היה קריר יותר.
ועל הגג היינו מייבשים פירות, ריבות,ורסק עגבניות ובמיוחד להסמיך את הסילאן אחרי שעבר סחיטה בדומה לייצור שמן מזיתים.

הסיפור של אילנה

בשנת 1951 בחודש מאי, עליתי ארצה מעיראק.
הגענו ארצה למחנה העולים שער העלייה ושם שהייתי שבועיים, ולאחר מכן כחודש הייתי בקיבוץ עין שמר ושם למדו אותנו קצת קרוא וכתוב.
ומשם הועברנו למעברת עמישב שבפתח תקווה, והתגוררנו באוהלים.
בסוף שנת 1951 שעדיין התגוררנו באוהלים ירד גשם רצוף במשך 11 יום! והיה נחל קטן שעבר באמצע המעברה עלה על גדותיו והציף את האוהלים.
שוטרים וחיילים הגיעו למעברה בשעת לילה מאוחרת העירו את האנשים ואמרו להם שעליהם להתפנות (בגלל השיטפונות).
ההורים שמו את החפצים והמזוודות על המטות והתקדמנו בהוראת החיילים לכביש הראשי.
ובהתחלה פינו את הילדים לעיר פתח תקווה.
על ג'יפ של המשטרה העלו אותי ואת שני אחיי הקטנים והגענו למשטרת פתח תקווה.
ולקראת בוקר לקחו אותנו לקיבוץ גבעת השלושה כשבועיים ושם: אכלנו, שיחקנו השתתפנו בחוגים היה כיף.
בשהותי פה חיפשתי את הוריי ואת אחיי הגדולים ונאמר לי שהם שוהים בבית ספר בפתח תקווה.
הלכנו לבקר אותם.
בבית הספר זה אנשי העיר תרמו מזרונים, שמיכות ובגדים בכמויות והרבה נשים בשלו בסירים גדולים והביאו לאכול.
ולאחר שפסק הגשם והמעברה התייבשה חזרנו לאוהלים ביחד.