חג שמח וחופשה נעימה

למורה רחל הירש, תלמידים יקרים לכל המבוגרים משתתפי תכנית הקשר הרב דורי

לכולכם שלוחה ברכת חופשת פסח מהנה

בברכה תמי גרין

במפגש האחרון נועה ברכה בשם התלמידים המנחים את המבוגרים:
כבר מחצית שלמה עברה, מחצית שעוברת כמו שנייה.
אולי זה ישמע לכם קצת מוזר אבל לא רק אתם השכלתם,
כל אחד ואחד מאיתנו השכיל מכם תוך-כדי ההיכרות בינינו.
חשפתם בפנינו עולם חדש, ועל זאת אנחנו מוקירים לכם תודה.
לימדתם אותנו המון עליכם ועל עצמנו.
הלוואי שיכולנו להביא לכם יותר ממה שהבאנו, שיכולנו להעניק לכם באותה מידה את מה שאתם הענקתם לנו, מה שאתם לימדתם אותנו לא לימדו אותנו בשום מקום אחר.
בתכנית הקשר הרב דורי הגשמנו חלומות, אנחנו מקווים שגם אתם.
הוצגה בפני המשתתפים מצגת סיום :

הסיפור על אירוע מיוחד

סימה מספרת על אבא שלה
אבא היה אדם מיוחד במינו אפשר לומר עליו איש אשכולות אדם שהסתפק במועט וכל מה שהתרחש וקרה היה אומר לנו גם זו לטובה. לכן קראנו לו איש גם זו . בשנת 1954 אבא עבד באותה תקופה בקרן הקיימת לישראל הוא היה אדם מסור לעבודתו גם כשהוא היה חולה היה הולך לעבודה , כל מה שאמרו לו הוא קיבל , ביצע את כל מה שאמרו לו . התפקיד שלו בקרן הקיימת היה לבדוק את העצים ואם עץ היה חולה או משהו היה צריך למצוא בדיוק מה הפריע לעץ . לאבא הייתה עין חדה מאוד וידע בדיוק איפה התולעת נמצאת והיה מוציא את זה ומטפל במקום ( כמו אגרונום , היום) . בקרן הקיימת החליטו לעשות תחרות של מסיק זיתים , אבא היה תמיד מסיק את הכמות הגדולה ביותר וקיבל את פרס העובד המצטיין הראשון , פרס קפלן אשר הוגש מיידי ראש הממשלה מר דויד בן גוריון ומרדכי נמיר שהיה ראש עיריית ת"א . הפרס לא היה רק תעודת הצטיינות ודויד בן גוריון אמר לאבי פרט לתעודה אני מעוניין להעניק לך כל מה שאתה רוצה , חנות בגדים , מכולת ועוד ... אבי הצנוע ביקש מקום עבודה קבוע שבו יוכל לפרנס את משפחתו בכבוד ומשכורת קבועה עד בצאתו לגמלאות , בן גוריון סידר לאבי מקום עבודה בסולל בונה . בן גוריון שלח אלינו הביתה צלם וביקש ממנו לתעד אירוע מיוחד המתקיים בבית וקשור למסיק הזיתים , אבא היה מכין שמן זית מהעצים שהיו ברשותנו , אבא וסבתא הכינו שמן זית על אבן ירכיים כשאני על כתפיו של אבא ( ילדה בת ארבע וחצי ) אחותי בת השלוש וסבתא סוחטת מתוך הבד את השמן וצילומים אילו פורסמו בבתי הקולנוע בארץ כסירטי פרסומת.

סיפורה של סימה
ארץ הולדתי:
נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בבית החולים סופי הרופא, המיילד היה ד"ר בן זקן.
נולדתי ב ל` כסלו 29.12.49 אחרי ששה בנים, בבית הייתה שמחה גדולה, אחי יעקב החליט לבחור לי את שמי, ולכן נקראתי סימה.
בשנת 1952הורי עלו ארצה באוניה לחיפה, משם לקחו אותנו למחנה עולים בחיפה, ממחנה העולים העבירו אותנו למעברה בצפת.
גרנו במעברה רק מספר חודשים בגלל שלאימי היה קשה מאוד לגור בצריף מפח שכל טיפה של גשם נשמעה כמו ירית תותח (אימי הייתה אישה מפונקת מאוד)ולא היו מטבח, שירותים ורצפה וזה לא התאים לה.
הורי הביאו חפצים יקרים ממרוקו, ומכרו אותם כדי לרכוש דירה(כך הוא הבטיח לאימי). עברנו לדירה מאוד גדולה והייתה חוה שבתוכה היו כבשים ועיזים, היו שם גם עצי זית, פיסטוקים, תאנים, שקדים ועצי גפן. המקום הזה משמש כיום ברובו בית מלון רימונים וחלק מחדריו שומרו.
על בית ספר:
בית ספרי הראשון היה בית ספר חרדי מאוד ששמו "אגודת ישראל" לבנות היה נחמד בבית הספר ולמדתי בו מגיל שש עד גיל ארבע עשרה, בית הספר שיחקנו בהפסקות בחבל, תחרות ריצה, קלאס ודיברנו על כל מיני דברים. היו רק מורות ומנהל ושמו הרב יחיאל ז"ל.
השכונה שלי (הקהילה ):
השכונה נקראה שכונת כ"ג , כיום היא גובלת לקריית הציירים .
היא הייתה קריית הציירים , הציירים באו לשם בחודשי הקיץ וציירו את נופי צפת . לכל אחד בשכונה היה משהו אחר , לנו היו כבשים ועזים , בקיץ אבא היה קם מוקדם מדי בוקר ומרסס את עצי הגפן וחולב את העזים , במקום חלבן היה לנו את החלב ישר מהעז , מחלב העיזים אימי הכינה גבינות וחמאה . מצמר הכבשים ( בעת הגז ) אימא הייתה לוקחת את הצמר , רוחצת אותו טוב טוב מייבשת והייתה פותחת אותו ומכינה מזה כרים ומזרנים . היו לנו עצי זית מהם הכינו שמן זית וזיתים כבושים וזיתים מעוכים בתוך שקית עם מלח . היה לנו מחסן גדול ובתוך המחסן אחסנו את כל הזיתים את פחי השמן , יבשו על הגגות תאנים וצימוקים . הייתה לנו שכנה בשם בת – שבע וגם לה היו כבשים , ובתקופה שלא היה לנו חלב מהעיזים היא הביאה לנו חלב , ואת כד החלב בו הייתה מביאה לנו את החלב שמרתי עד היום , הוא עשוי מחרס .
על מוסדות הקהילה:
בשכונה היה בית כנסת , ואנחנו כילדים מאוד אהבנו ללכת לשם כי התקיימו שם כל מיני אירועים כגון : שבת חתן , בריתות , וכדומה אהבנו במיוחד את פורים כי כל הילדים היו מגיעים עם רעשנים , היינו יושבים בשקט ומחכים לשמוע את השם המן כדי להרעיש ברעשן . הייתה מין תחרות כזאת למי יש את הרעשן הכי יפה והכי גדול. ליום המחרת הייתה מריבה בין האחים מי יעשה הכי הרבה משלוחי מנות כי מי שהיה שולח הרבה משלוחי מנות היה מקבל הכי הרבה דמי פורים .
על מנהגים:
לפני ערב ראש השנה ופסח היה נהוג לשחוט כבש . בראש השנה השתמשו בראש של הכבש לברכות ובפסח השתמשו עם הזרוע לקערת הסדר .השחיטה נעשתה בבית ( השוחט היה מגיע הביתה ). בכיפור היו קונים עופות ( נקבות – לבנות , זכרים – לבנים ) כמספר הנפשות בבית , היו לוקחים תרנגול אחד ותרנגולת ונותנים אותם לעני .
אחי הגדול , שאול התחתן בבית ושבוע לפני התאספו כל השכנים ובני משפחה והכינו את התבשילים בעצמם . במרכז החצר העמידו מעין במה ואותה קישטו בסמיכות מקטיפה , שטיחים יקרים ושם הושיבו את החתן ואת הכלה .
טיול:
לטיולים לא יצאנו הרבה פרט לסבתא שהיינו הולכים אליה לקיבוץ לגבעת חיים ופרט לפעם שאבי היה לוקח אותנו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי, במירון . פעם אחת אבי אמר לאחי מנחם : "אתה לא בא איתנו . אתה נשאר בבית לצאת למרעה . " באותו יום כבשה אחת ברחה ומנחם לא הצליח למצוא אותה , הוא חזר הביתה בוכה , ניגש לשכנה וסיפר לה שכבשה אחת חסרה לו . מהפחד מהורי התגלגל בתוך שטיח שהיה מונח מתחת למיטה והסתתר . כשהגענו מההילולה נגשה השכנה להורי וסיפרה שמנחם לא בבית משום שכבשה אחת הלכה לו לאיבוד והוא הלך לחפש אותה ועדיין לא חזר . הורי ניגשו למשטרה וביקשו את עזרתם , המשטרה ביקשה לחפש בבית ואצל השכנים במידה ולא תמצאו אותו רק אז נצא לחיפוש . אחותי שכבה במיטתה וכופפה את ראשה ופתאום ראתה ראש מבצבץ מתוך השטיח המגולגל , היא צעקה " אמא ערבי מתחבא בשטיח ! "אמא שהייתה פחדנית מאוד ניגשה מהר לשכנה וביקשה ממנה או מבעלה את עזרתה כי אבא הלך לחפש את מנחם. לבסוף הראש שהיה מגולגל בתוך השטיח היה ראשו של מנחם .
מנחם עוד בילדותו אהב את הטבע וכיום הוא בתפקיד סגן מנהל מחוז הצפון של רשות הטבע והגנים.

סיפורה של רינה חתוקה
נולדתי בתימן, בילדותי עליתי ארצה לעליית הנוער.
כשעליתי ארצה הייתי בסביבות גיל חמש, עם שני אחיי הבוגרים ופצלו אותנו לפנמיות שונות ובחגים היינו נפגשים אצל הדודים שאיתם עלינו ארצה.
בפנימייה פגשתי חברים וחברות מעדות שונות, נהגנו לשחק מחניים, כדורסל, כדורגל וכו'. בשעות הפנאי היינו קוראים, הולכים סרטים, שוחים ונהנים...
בבקרים היינו מתפללים, אחרי התפילה אכלנו ארוחת בוקר ולאחר מכן למדנו. בהפסקות משחקים, אוכלים ואחר כך נחים. בערבים היו הרצאות שונות ובעשר כיבוי אורות. בימי שישי שבת היה חופש.

סיפורה של מלי
נולדתי בנתניה בישראל.
למדתי בבית ספר רוקח,היו שם רק יהודים.מורתי הייתה מורה בשם חיותה מורה יפה במיוחד ומאוד אכפתית ונחמדה מאוד כלפי התלמידים.מנהל בית הספר שלי היה איש מאד חביב אך שלט בבית ספר ביד רמה,אנו היינו אוהבים אותו אך שראינו פחדנו קצת ובמשך השנים נקשרנו אליו ופחדנו התפוגג.!
משפחתי ואני הינו הולכים הרבה לבית הכנסת בחגים ושם הינו פוגשים את ילדי השכונה וגם אני הייתי יכולה להתפלל לצד אמי כמו כל הבנות בשכונה שישבו לצד אימותיהם.
למשפחתי היה מנהג סעודת החג כולם ביחד ועוד מנהג שעבר אצלנו במשפחה הוא שכל ראש חודש כל המשפחה המורחבת כולל הילדים והנכדים, ובארוחת הערב מברכים ברכת חודש טוב.
אני הייתי בטיול בצפון בקיבוץ שומרה ומאוד נהיתי שם.בטיול אני ומשפחתי טילנו בכל אזור הצפון ובראש הנקרה ובמערות.אני הייתי באירוע מיוחד במינו שבו נולד נכדי הראשון הבכור ושמו הראל אליה לבית לייפרמן.זה היה אירוע שלא אשכח לעולם.
רציתי לספר על מכונת התפירה
מכונת התפירה פתחה לי את עולם האופנה כשאמא שלי הייתה תופרת בה בגדים יפים אז הייתי מקנא בה כשהיו לה בגדים יפים שהייתה תופרת לעצמה.מכיוון שהתלהבתי מחפץ זה אמי לימדה אותי לתפור ולאחר זמן מה שלטתי בשימוש במכונה והייתי תופרת בו הרבה בגדים שלי ושל אחותי.אני השתמשתי בה בנעוריי וגם מתי שרציתי בגד יפה.אני בחרתי בחפץ זה במכונת התפירה מכיוון שאלו היו היצירות הראשונות שלי.

אילנה הביאה תמונה שהיא ואחיה בעליית הגג וכך היא סיפרה:

כאשר הייתי בת שמונה בערך בעיראק, אחי הגדול

קנה את המצלמה הראשונה (בזמנו היה למעטים מצלמות)והוא צילם את התמונה.
צולמתי על גג הבית ביחד עם אחי ואחותי הקטנים.
התמונה מזכירה לי את הבית שגרנו בו, בית מזרחי שהוא בנוי משלוש קומות בקומה הראשונה: חצר פתוחה ומסביב חדרים שהם: סלון, מטבח, מזווה, וחדר נמוך יותר שהוא קריר מעט כמרתף ובו אוכסנו פירות וירקות ובעיקר אבטיחים ורימונים לחורף.
קומה שנייה: הייתה מרפסת עם מעקה שצופה על החצר של הקומה הראשונה ומסביב חדרי שינה.
קומה שלישית: עליית גג ששמשה כחדר אחסון.
הגג: שם צולמתי שמש בימי הקיץ לשינה כל המשפחה עולה לישון על גג הבית כי בתוך הבית היה מאוד חם ואמצעי קירור לא היו, ועל הגג היה קריר יותר.
ועל הגג היינו מייבשים פירות, ריבות,ורסק עגבניות ובמיוחד להסמיך את הסילאן אחרי שעבר סחיטה בדומה לייצור שמן מזיתים.

הסיפור של אילנה

בשנת 1951 בחודש מאי, עליתי ארצה מעיראק.
הגענו ארצה למחנה העולים שער העלייה ושם שהייתי שבועיים, ולאחר מכן כחודש הייתי בקיבוץ עין שמר ושם למדו אותנו קצת קרוא וכתוב.
ומשם הועברנו למעברת עמישב שבפתח תקווה, והתגוררנו באוהלים.
בסוף שנת 1951 שעדיין התגוררנו באוהלים ירד גשם רצוף במשך 11 יום! והיה נחל קטן שעבר באמצע המעברה עלה על גדותיו והציף את האוהלים.
שוטרים וחיילים הגיעו למעברה בשעת לילה מאוחרת העירו את האנשים ואמרו להם שעליהם להתפנות (בגלל השיטפונות).
ההורים שמו את החפצים והמזוודות על המטות והתקדמנו בהוראת החיילים לכביש הראשי.
ובהתחלה פינו את הילדים לעיר פתח תקווה.
על ג'יפ של המשטרה העלו אותי ואת שני אחיי הקטנים והגענו למשטרת פתח תקווה.
ולקראת בוקר לקחו אותנו לקיבוץ גבעת השלושה כשבועיים ושם: אכלנו, שיחקנו השתתפנו בחוגים היה כיף.
בשהותי פה חיפשתי את הוריי ואת אחיי הגדולים ונאמר לי שהם שוהים בבית ספר בפתח תקווה.
הלכנו לבקר אותם.
בבית הספר זה אנשי העיר תרמו מזרונים, שמיכות ובגדים בכמויות והרבה נשים בשלו בסירים גדולים והביאו לאכול.
ולאחר שפסק הגשם והמעברה התייבשה חזרנו לאוהלים ביחד.