העיסוק שלי מנהלת בוטיק

שפרה סיפרה לאימבר על אביה והתחום בו בחרה לעסוק ...
"בבית הורי בבירות אבא שלי עסק בבדים והיה מעצב אופנה וירשתי את זה ממנו נהלתי את הבוטיק במשך 4 שנים ברמת גן ברחוב ביאליק היו בגדים יפים ומאוד אלגנטים,הלקוחות היו מאוד מרוצים..."להמשך קראו בבלוג של שפרה

מגורים ברמת גן אז והיום

התחלתי לגור ברמת – גן - , בשנת 1977 עברתי לגור ברמת – גן מרמת הטייסים תל – אביב , גרתי ברמת גן , בחיל 39 ברחוב שקט עם בתים קטנים , והבניין שגרתי הכי גבוה בסביבה , בן שלוש קומות , אף אחד לא יכול להציץ לי לתוך הבית .
חנות ברחוב - בבנין בקומת קרקע היו שלוש חנויות , ירקן , מכולת , ומספרה .
הרעש היחידי שהינו שומעים את פריקת הסחורה של הירקן והמכולת ,
מוסד ציבורי \ בשכונה או ברחוב שלי - ברחוב החייל 12 יש טיפת חלב ובית – ספר אביגור לא רחוק משם , וגם בית – ספר עתיד שבו הבן למד , שהבן עלה לכיתה ב' , נפתח בית – ספר אביגור , שהיה יותר קרוב לבית , אך הוא נשאר בבית – ספר עתיד .
השכונה אז והיום - לא השתנתה בהרבה , חלק מהבתים הקטנים נבנו בניני קומות , וחלק הרחיבו ובנו על הגג , עד לפני שנה המכולת עוד עבדה , והיום במקום הירקן , המכולת והמספרה , יש חוגי ילדים , ללימוד אנגלית , הילדים הם מגיל שנתיים ומעלה . להמשך הסיפור תוכלו לקרא בבלוג של אילנה הללי

סיפורו של חפץ

מרתה הביאה פנקס חבר קופת חולים של ההסתדרות משנות השבעים ששייך היה לבעלה.

זהו פנקס קטן שהיו מדביקים עליו בולים מדי חודש.
הדבר אפשר לנו להשתמש בשירותי רפואה של הקופה.
הבול הגיע מדי חודש על תלוש השכר והודבק על הפנקס.
כל אחד שהיה צריך לבקר רופא היה חייב לעדכן את הבולים עד אותו חודש, הפקיד בקופה
בדק ואישר את שירותי הרפואה.להמשך תוכלו לקרא בבלוג של מרתה

עמלייה סיפרה על חפץ שלה: כף מכסף

הכף היה של אמי עוד לפני שנולדתי. והוא הגיע ארצה עם הורי מעירק.הכף הוא עבודת יד, והוא שימש כלי במטבח, הכלי הוא בשרי.הכף שימש כלי עזר לבישול (כגון: להפוך בשר וירקות מטוגנים במחבת).אני זוכרת עוד מהילדות שהכף היה יד ימינה של אמי באותם זמנים של שנות החמישים לא היו הרבה כלים למטבח שאפשר להשתמש בהם, על כן כל חפץ היה מאד חשוב ושמרו עליו מכל משמר. בערבית הוא נקרא: "קיפקיר".

להמשך תוכלו לקרא בבלוג של עמלייה

סיפורה של מרתה על המגורים ברמת גן

מרתה סיפרה לחן
את ילדותי מאז עלייתי לארץ העברתי בין בני ברק לרמת גן כשאת כל הפעילויות החברתיות ביליתי במתנ"ס של רמת עמידר שזה אומר: חוגים,סרטים ב-25 אגורות,מפגשים חברתיים כיפים. לימים, 3 שנים אחרי נישואי חזרתי לגור ברמת גן ומאז לא עזבתי. להמשך הסיפור קראו בבלוג של מרטה

מגורים ברמת גן

בשעור האחרון סיפרו הלומדים על המגורים ברמת גן .

גילה שיתפה את הדר בחוויות שעברה בשנות החמישים

"בשנת 1953 עליתי לארץ עם ילד בן שנתיים, ובהריון בחודשים המתקדמים. משדה התעופה נסענו ישר אל בית הוריי ברמת-גן.
לאחר כמה שנים קנינו מגרש ובנינו בית לעתיד ברחוב הבעל שם טוב 8 ברמת-גן. הייתה לי גינה יפיפיה שהשקעתי בה המון זמן ואהבה לצמחים ושתילים. היו לנו עצי פרי שהיינו מביאים מקיבוץ מלכיה כי גיסי היה חי שם. כל מי שראה את הגינה התפעל מיופיה....

באותו הרחוב היו לנו חנויות שהיינו מניחים את הכסף ליד הדלת של החנות, ולוקחים את הלחם וגם את החלב ולפעמים החלבן היה מחלק את החלב לבתים.

"להמשך תוכלו לקרא בבלוג של גילה והדר

בשעור ביום שישי האחרון שפרה סיפרה על פרוות השועל של אמה משנת 1920 .
הסיפור על השועל פרווה בבירות כל הנשים העשירות היה להם פרוות בבית. ולכול אירוע לכל שמחה היו שמים את זה על הכתף. לאמא שלי היה שועל אמיתי שהוא מעובד כמו שרואים ושאנחנו היינו ילדים פחדנו ממנו השועל נשאר בבירות ואני ואמא שלי עלינו לארץ ב-1949 ושאר המשפחה עלו אחרי שנתיים האחים והאחיות והאבא הביאו את השועל .

בתמונה (בצד שמאל, מאחורי הילדות) נראית אימה של שפרה עם פרוות השועל בחתונה משפחתית בבית הכנסת בבירות.

חברים יקרים שלום!

ביום שישי האחרון האזינו המנחים הצעירים לסיפורי עלייה של הלומדים, לרשימת הבלוגים שלנו נוספה הבלוג של מרטה בו היא מספרת על עלייתה מרומנייה.
סיפור עלייתה של מרטה מרומנייה
"עליתי לארץ מרומניה בשנת 1965.אחרי סירוב שלטונות רומניה לאפשר את עלייתנו לארץ (מרטה האח וההורים)בפעם השלישית צלחה עלייתנו.התחנה הראשונה לעלייה הייתה באיטליה,שם שהינו במשך חודש בעיר נפולי.אחרי חודש שאלו את הורי לאיזה מדינה הם רוצים לעלות : קנדה,ארצות הברית או ישראל.כמובן שהורי כציונים שרופים בחרו באפשרות השלישית..." להמשך הסיפור קראו בבלוג שלמרטה.
גילה רוקני סיפרה על עלייתה מאיראן
בשנת 1953 עליתי לארץ מאיראן (אז שלטון המלוכה)כשהייתי בתיכון הצטרפתי לתנועת הנוער בשם החלוץ ,דרך התנועה למדנו עברית.כך שבארץ השפה לא הייתה זרה לנו באותם הזמנים.הייתה עליה של היהודים מעיראק לאיראן בדרךלא דרך עם סכנת נפשות בדרך מדברי ללא מים ומזון (ויש כאלה שלא שרדו בתנאים שהיו להם)האחראי לבואם היה בחור צעיר ששיחד קצינים איראנים כדי להעביר אותם אל הגבול באיראן.בית אבי היה פתוח לקליטתם אחרת היו צריכים לשהות בבית הכנסת עד העברתם לבירת אירןומשם לארץ . הבית היה ברחוב הראשי והחשש היה גדול פן יתגלו. לאחר כמה ימים אנשיהסוכנות מעבירים אותם ברכבת ומשם לארץ...להמשך קראו בבלוג של גילה והדר